לעיטים
נדירות קורה שאני פורקת את הנשק לגמרי,
את
הנשק של ההגנות (לא
יודעת ולא רוצה לדעת)
את
הנשק של המיגננות (מערכת
מאוד סבוכה של צידוקים מאוד הגיוניים)
את
הנשק של זכותי ומגיע לי (אם
טרחתי בערב שבת,
אז....)
את
הנשק שככה זה צריך להיות (כמו
למשל:
ילדים
צריכים להקשיב להוריהם...)
זה
לא נוח להיפרד מאמונות,
מדרכי
חשיבה ומהרגלים שהוכיחו את עצמם פעם ואינן
רלוונטים יותר.
אבל
כשאני מורידה את הנשק,
ולא
מתוך הרמת ידיים אלא מתוך הבנה,
משהו מתרחב מבפנים ועולות דרכים חדשות
להתנהלות,
וזה
לא משנה מי עומד מולי (חכם,
רשע,
תם
או אחד שאינו יודע לשאול...)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה