נשימה או תרגול פרנימה בשבילי זה כמו לזניה בשביל החתול האגדתי גרפילד. אני נזכרת בסצנה מתוך הסרט גרפילד, בה החתול החתולי מדבר על לזניה.
למה?
למה זה כל כך חשוב, למה התובנות השונות על הנשימה הן מקור לשינוי ההתבוננות שלי על עצמי, על התרגול האישי שלי, על החיים שלי ועל העולם כולו. למה אני כל כך מרוגשת כשאני מדברת על פרנימה.
מה יש שם, בהבנת הנשימה? ואם יש שם כל כך הרבה למה זה לא תלוי בשלטי חוצות בכרזות ענקיות? למה דקארט לא כתב: אני נושם משמע אני קיים?
האמת שאין לי תשובה לכל השאלות האלו, והאמת שאין זה משנה. אני התחלתי את הרומן שלי עם הנשימה לפני הרבה שנים. ההבנה שהנשימה יכולה להיות קצה של חוט עלתה כשראיתי שמשהו שונה אצלי בתבנית הנשימה, לא בזמן התרגול אלא בהתנהלות הרגילה, ומשם התחילה חקירה עצמית שהובילה אותי לכל מיני תובנות לגבי עצמי. אולי יהיו כאלו שיותר מחוברים לחושים שלהם או לרגשות שלהם והם היו מגיעים לאותו המקום בדרך אחרת.
אך אם בדרך כל כך פשוטה, ללא מילים, אפשר להוסיף עוד כלי "לארגז הכלים" אולי כדאי לתת על כך את הדעת.
בשיטות תרגול רבות מזכירים את הקשר גוף – נפש, שאין עליו עוררין. הנשימה היא צלע שלישית בקשר. היא קצה של חוט נוסף במעגל הסבוך הזה ואולי בגלל שלכאורה היא הרבה יותר פשוטה גם מהגוף וגם מהנפש היא יכולה להיות מפתח להכיר, להבין ולשנות את השניים.
אחת מההגדרות של תרגול היוגה היא: “להתאים את הגונה (guna=תכונה של הmind, קיימות שלוש תכונות שלפיהן "ממופה" המצב במנטלי) הנכונה לזמן ולמקום". אני יכולה לשנות את הגונה ע"י תנועת הגוף או תנוחת הגוף, ע"י תבנית הנשימה וע"י מיקוד זה או אחר של המחשבה.
הגוף הנשימה והמחשבה קשורים אחד לשני. מדע היוגה הוא הבנה של קשרים אלו, ויצירת שינויים בפרמטר אחד או יותר מבין השלושה על מנת להתאים את הגונה הנכונה לזמן ולמקום. למשל כאני מאוד מדוכדכת ארים עצמי ע"י ריקוד (הגוף), כשאני עומדת להירדם בנהיגה אזכיר לעצמי דברים מרגיזים – הם המעוררים ביותר.
הנשימה היא דרך נוספת. מניסיוני הנשימה יכולה להיות מנוף לשינויים פיזיים, פיזיולוגיים, מנטליים ומה לא.
ההבנת הנשימה היא תהליך של התבוננות, אינטימיות, הכרה ובדיקה מתמדת של תבנית נשימה. הדגש הוא על תהליך, תהליך הדרגתי ותובעני הדורש תשומת לב רבה. להפתעתי בכל פעם שאני נותנת את הדעת על תהליך זה מתגלות תובנות חדשות מכיוונים לא צפויים. יש צד חדש לגלות בכל פעם.
לתת קצה של חוט ללימוד אישי הייתי מתחילה בשני נושאים:
הראשון תרגיל פשוט.
והשני התעסקות וחקירה של צמד המושגים "דירגמה וסוקשמה" (Dirga &Sukshma).
התרגיל: מצאו לכם תנוחה נוחה במיוחד (שכיבה ישיבה או כל דבר אחר) תרגעו, בדקו מה אורך השאיפה שלכם, ונסו לנשוף אויר בזמן ארוך פי שלוש. למשך 12 נשימות. אם תראו שזה קשה מראש בחרו זמן שאיפה קצר יותר. חיזרו על התרגיל מספר פעמים ובכל פעם בסופו תעשו לעצמכם בדק בית: מה אני מרגיש\ה, איך הגוף שלי מרגיש, איך הקול שלי נשמע, מה בא לי לעשות עכשיו כו'.
דירגמה וסוקשמה - הם שתי מילים המייצגות את המצב שבו הייתי רוצה שהנשימה שלי תהייה. נשימה ארוכה, חלקה, אחידה ויציבה. תנאי הכרחי להרבה דברים (לא לכולם). ההשוואה היא למוזיקה הרמונית. כל צליל נמצא במקומו מתפתח מתעצם וגווע לבסוף וצליל אחר ממשיך במקומו, עם ההפסקות הנדרשות עם הטמפרמנט הנכון ובעיקר עם ההרמוניה. בכתבים כתוב שעל מנת להגיע למצב זה עלינו לשמור ולתת את הדעת על מספר עקרונות:
"אין כמו לזניה כל מה שאתם רוצים מתחיל בלזניה (פרנימה), כל עשייה שלא תרצו לעשות מתחילה בלזניה (פרנימה), כל הבנה או תובנה מקורם בלזניה (פרנימה), החיים הם לזניה (פרנימה) ….” (הציטוט אינו מדוייק)
למה?
למה זה כל כך חשוב, למה התובנות השונות על הנשימה הן מקור לשינוי ההתבוננות שלי על עצמי, על התרגול האישי שלי, על החיים שלי ועל העולם כולו. למה אני כל כך מרוגשת כשאני מדברת על פרנימה.
מה יש שם, בהבנת הנשימה? ואם יש שם כל כך הרבה למה זה לא תלוי בשלטי חוצות בכרזות ענקיות? למה דקארט לא כתב: אני נושם משמע אני קיים?
האמת שאין לי תשובה לכל השאלות האלו, והאמת שאין זה משנה. אני התחלתי את הרומן שלי עם הנשימה לפני הרבה שנים. ההבנה שהנשימה יכולה להיות קצה של חוט עלתה כשראיתי שמשהו שונה אצלי בתבנית הנשימה, לא בזמן התרגול אלא בהתנהלות הרגילה, ומשם התחילה חקירה עצמית שהובילה אותי לכל מיני תובנות לגבי עצמי. אולי יהיו כאלו שיותר מחוברים לחושים שלהם או לרגשות שלהם והם היו מגיעים לאותו המקום בדרך אחרת.
אך אם בדרך כל כך פשוטה, ללא מילים, אפשר להוסיף עוד כלי "לארגז הכלים" אולי כדאי לתת על כך את הדעת.
בשיטות תרגול רבות מזכירים את הקשר גוף – נפש, שאין עליו עוררין. הנשימה היא צלע שלישית בקשר. היא קצה של חוט נוסף במעגל הסבוך הזה ואולי בגלל שלכאורה היא הרבה יותר פשוטה גם מהגוף וגם מהנפש היא יכולה להיות מפתח להכיר, להבין ולשנות את השניים.
אחת מההגדרות של תרגול היוגה היא: “להתאים את הגונה (guna=תכונה של הmind, קיימות שלוש תכונות שלפיהן "ממופה" המצב במנטלי) הנכונה לזמן ולמקום". אני יכולה לשנות את הגונה ע"י תנועת הגוף או תנוחת הגוף, ע"י תבנית הנשימה וע"י מיקוד זה או אחר של המחשבה.
הגוף הנשימה והמחשבה קשורים אחד לשני. מדע היוגה הוא הבנה של קשרים אלו, ויצירת שינויים בפרמטר אחד או יותר מבין השלושה על מנת להתאים את הגונה הנכונה לזמן ולמקום. למשל כאני מאוד מדוכדכת ארים עצמי ע"י ריקוד (הגוף), כשאני עומדת להירדם בנהיגה אזכיר לעצמי דברים מרגיזים – הם המעוררים ביותר.
הנשימה היא דרך נוספת. מניסיוני הנשימה יכולה להיות מנוף לשינויים פיזיים, פיזיולוגיים, מנטליים ומה לא.
ההבנת הנשימה היא תהליך של התבוננות, אינטימיות, הכרה ובדיקה מתמדת של תבנית נשימה. הדגש הוא על תהליך, תהליך הדרגתי ותובעני הדורש תשומת לב רבה. להפתעתי בכל פעם שאני נותנת את הדעת על תהליך זה מתגלות תובנות חדשות מכיוונים לא צפויים. יש צד חדש לגלות בכל פעם.
לתת קצה של חוט ללימוד אישי הייתי מתחילה בשני נושאים:
הראשון תרגיל פשוט.
והשני התעסקות וחקירה של צמד המושגים "דירגמה וסוקשמה" (Dirga &Sukshma).
התרגיל: מצאו לכם תנוחה נוחה במיוחד (שכיבה ישיבה או כל דבר אחר) תרגעו, בדקו מה אורך השאיפה שלכם, ונסו לנשוף אויר בזמן ארוך פי שלוש. למשך 12 נשימות. אם תראו שזה קשה מראש בחרו זמן שאיפה קצר יותר. חיזרו על התרגיל מספר פעמים ובכל פעם בסופו תעשו לעצמכם בדק בית: מה אני מרגיש\ה, איך הגוף שלי מרגיש, איך הקול שלי נשמע, מה בא לי לעשות עכשיו כו'.
דירגמה וסוקשמה - הם שתי מילים המייצגות את המצב שבו הייתי רוצה שהנשימה שלי תהייה. נשימה ארוכה, חלקה, אחידה ויציבה. תנאי הכרחי להרבה דברים (לא לכולם). ההשוואה היא למוזיקה הרמונית. כל צליל נמצא במקומו מתפתח מתעצם וגווע לבסוף וצליל אחר ממשיך במקומו, עם ההפסקות הנדרשות עם הטמפרמנט הנכון ובעיקר עם ההרמוניה. בכתבים כתוב שעל מנת להגיע למצב זה עלינו לשמור ולתת את הדעת על מספר עקרונות:
- יציבה נוחה במיוחד, עדיף כזו שתאפשר נשימה חופשית, כלומר גב ישר וסימטרי. מניסיוני, ישיבה נוחה הרבה פעמים היא ישיבה על כיסא. לפעמים, גם אצל מתרגלים וותיקים, ישיבה על כיסא יכולה להאריך פלאים את תבנית הנשימה.
- הכרה של מערכת יחסי הגומלין בין הכנסת האויר והוצאת האויר. איכות, אורך, מהיכן נכנס או יוצא האוויר.
- הזמן – במשך כמה זמן מתבצע התרגול (בדרך כלל הדבר יימדד כפונקציה של מחזורי נשימה).
- המקום המנטלי בו המחשבות נמצאות. נושא מאוד רחב (Desha), עוד אעסוק בו בפעם אחרת. אצלי בחדר היוגה יש קורת עץ המחזיקה את הגג. אני קוראת לה מדף למחשבות. הרבה פעמים בתחילת השיעורים אני מבקשת באותה נימה של כיבוי הטלפונים להניח את הminds על המדף.
חקירה של כל אלו תוביל אותנו להכיר את הנשימה שלנו ומכאן את עצמנו. שינויים בכל אחד מהנקודות ירמז לנו משהו על שינוי שחל בנו, שיש לתת עליו את הדעת. התהליך מחייב אך באותה מידה מעניין ואפילו חשוב הייתי אומרת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה