ככה נולדתי, וככה אמות

נושא המוות והחיים, השאלה איך הגענו ולאן אנחנו הולכים, לא מעסיקה אותי במיוחד ביום יום. השאלה שייכת לאותם דברים שתמיד נמצאים שם מתחת לפני השטח. היא נמצאת שם כאבן חדה שפוצעת בכל פעם שלא שמים לב, ולמעשה היא שייכת מאוד להגדרה של מי אני? שהיא אולי אחד השאלות המרכזיות שהיוגה המנסה להגדיר.

השכלתי הפורמלית בתחום היוגה אינה אקדמאית, היא מבוססת על הרבה מפגשים עם מורה, חקרן ספקן חכם ובעל השכלה רחבה שצמח מתוך התרבות הוודית. הדיאלוג שאני מקיימת סביב עצמי כששאלות מסוג אלו עולות הוא גם המשך של הדיאלוג שלי עם המורים שלי.

לאחרונה צצו מספר פיסות של מציאות שגרמו לי לחשוב.

1. הבת שלי לערב שורשים הייתה צריכה להביא תמונות מגיל שנתיים. מדפדופים באלבומים מצאנו את התמונות שלה מהחצר בכפר כשהיא בין עצי ההדר מרוחה בצבעי גועש מכף רגל ועד ראש, בערום. בן זוגי אמר – תמיד יש את תמונות הערום שמגיעות לערבים מסוג זה, למה אנשים עושים את זה?
2. סרט של במאי של סרטים דוקומנטריים שאני עוקבת אחריו כבר תקופה, שמתי לב שהמוטיב של גבר בגיל העמידה מוזנח בעירום, לא מלא, לא מיני, אבל בוטה חוזר על עצמו. ככה אנחנו. תראו, לא יותר. עם הכרס, עם המסכנות, תמיד בסצנות של תלותיות בבתי חולים. משהו מאוד ישיר, כאילו משהו שהוא מנסה לרמוז לעצמו.
3. ביקרתי תלמיד שלי כשהוא על ערש דווי. בימיו האחרונים. שוב בוטות. איש מבוגר שנלקח ממנו כבודו, ויכולתו לדברים הפשוטים ביותר. נושם בכבדות באמצעות מסכות חמצן, קטטר, חבוש, לא לבוש, עם כתף חשופה, מחובר להרבה מכשירים, לא מסגל לתקשר, גונח ועוד גונח ועוד גונח, כך שעות.

הבוטות הזו של עירום בגיל מבוגר, הקשר של העירום הזה לעירום של הילדים כשהם רק באים לעולם עם המתיקות והטריות של לחמניות מהתנור, יוצרת אימפקט. למה?

• כי אתה רואה וכואב.
• כי אתה יודע שאתה מתרגל לכל דבר, גם לקשה מכל, שלך או של אהובך ומשלים עמו.
• כי יצר החיים הוא כל כך חזק ואתה לא יודע למה.
• כי אתה רואה חוסר אונים.
• כי יש כל כך הרבה כאב, כעס ומבוכה ברגעים האינטימיים האלו וכל כך קשה לדבר עליהם.
• כי בסיטואציה הקשה הזו הכרוכה בהרבה מקרים בסבל גדול, האדם סגור בינו לבין עצמו בודד בבית חולים.
• כי הלא ידוע מפחיד.

הלא ידוע אכן הרבה פעמים מפחיד, אבל שנכנסים לשאלה הזה האם אני מפחדת? אני מרגישה שזו שאלה של בחירה. אני בוחרת לפחד. הידיעה שאתה בוחר לפחד או לא, הידיעה שהרצון להחליט לכאו או לכאן, לפחד או לא לפחד, קיימת גם היא. היא דומה לשאלה של לאהוב או לא לאהוב (את החיים ובכלל) והאם גם השאלה הזו היא מונעת ע"פ רצון?!

ומה מוהן אומר?, (מוהן אמר, בשבילי, זה כמו הרצל אמר)

חוק מספר אחד בטבע: אנחנו גדלים אנו מבוגרים וחזקים ובסוף קמלים ומתים.
חוק מספר שתיים בטבע: חייבים לקבל את חוק מספר אחד.

האם יש נחמה?
מוהן אמר:

אנו נולדים וההתנעה הראשונה שלנו היא החיפוש אחר האושר. אושר באשר הוא, אולי זו התאווה לחיים.

ומה בינתיים?

התלמיד שלי הלך לדרכו, יש מקום לעצב ויש מקום לרווחה, אפילו או דווקא ברגעים האלו ה"suka & duka" (עונד וכאב או רווחה ומחנק, ניגודים שהם הבסיס של הפילוסופיה הוודית) לא מרפים.