ככה נולדתי, וככה אמות

נושא המוות והחיים, השאלה איך הגענו ולאן אנחנו הולכים, לא מעסיקה אותי במיוחד ביום יום. השאלה שייכת לאותם דברים שתמיד נמצאים שם מתחת לפני השטח. היא נמצאת שם כאבן חדה שפוצעת בכל פעם שלא שמים לב, ולמעשה היא שייכת מאוד להגדרה של מי אני? שהיא אולי אחד השאלות המרכזיות שהיוגה המנסה להגדיר.

השכלתי הפורמלית בתחום היוגה אינה אקדמאית, היא מבוססת על הרבה מפגשים עם מורה, חקרן ספקן חכם ובעל השכלה רחבה שצמח מתוך התרבות הוודית. הדיאלוג שאני מקיימת סביב עצמי כששאלות מסוג אלו עולות הוא גם המשך של הדיאלוג שלי עם המורים שלי.

לאחרונה צצו מספר פיסות של מציאות שגרמו לי לחשוב.

1. הבת שלי לערב שורשים הייתה צריכה להביא תמונות מגיל שנתיים. מדפדופים באלבומים מצאנו את התמונות שלה מהחצר בכפר כשהיא בין עצי ההדר מרוחה בצבעי גועש מכף רגל ועד ראש, בערום. בן זוגי אמר – תמיד יש את תמונות הערום שמגיעות לערבים מסוג זה, למה אנשים עושים את זה?
2. סרט של במאי של סרטים דוקומנטריים שאני עוקבת אחריו כבר תקופה, שמתי לב שהמוטיב של גבר בגיל העמידה מוזנח בעירום, לא מלא, לא מיני, אבל בוטה חוזר על עצמו. ככה אנחנו. תראו, לא יותר. עם הכרס, עם המסכנות, תמיד בסצנות של תלותיות בבתי חולים. משהו מאוד ישיר, כאילו משהו שהוא מנסה לרמוז לעצמו.
3. ביקרתי תלמיד שלי כשהוא על ערש דווי. בימיו האחרונים. שוב בוטות. איש מבוגר שנלקח ממנו כבודו, ויכולתו לדברים הפשוטים ביותר. נושם בכבדות באמצעות מסכות חמצן, קטטר, חבוש, לא לבוש, עם כתף חשופה, מחובר להרבה מכשירים, לא מסגל לתקשר, גונח ועוד גונח ועוד גונח, כך שעות.

הבוטות הזו של עירום בגיל מבוגר, הקשר של העירום הזה לעירום של הילדים כשהם רק באים לעולם עם המתיקות והטריות של לחמניות מהתנור, יוצרת אימפקט. למה?

• כי אתה רואה וכואב.
• כי אתה יודע שאתה מתרגל לכל דבר, גם לקשה מכל, שלך או של אהובך ומשלים עמו.
• כי יצר החיים הוא כל כך חזק ואתה לא יודע למה.
• כי אתה רואה חוסר אונים.
• כי יש כל כך הרבה כאב, כעס ומבוכה ברגעים האינטימיים האלו וכל כך קשה לדבר עליהם.
• כי בסיטואציה הקשה הזו הכרוכה בהרבה מקרים בסבל גדול, האדם סגור בינו לבין עצמו בודד בבית חולים.
• כי הלא ידוע מפחיד.

הלא ידוע אכן הרבה פעמים מפחיד, אבל שנכנסים לשאלה הזה האם אני מפחדת? אני מרגישה שזו שאלה של בחירה. אני בוחרת לפחד. הידיעה שאתה בוחר לפחד או לא, הידיעה שהרצון להחליט לכאו או לכאן, לפחד או לא לפחד, קיימת גם היא. היא דומה לשאלה של לאהוב או לא לאהוב (את החיים ובכלל) והאם גם השאלה הזו היא מונעת ע"פ רצון?!

ומה מוהן אומר?, (מוהן אמר, בשבילי, זה כמו הרצל אמר)

חוק מספר אחד בטבע: אנחנו גדלים אנו מבוגרים וחזקים ובסוף קמלים ומתים.
חוק מספר שתיים בטבע: חייבים לקבל את חוק מספר אחד.

האם יש נחמה?
מוהן אמר:

אנו נולדים וההתנעה הראשונה שלנו היא החיפוש אחר האושר. אושר באשר הוא, אולי זו התאווה לחיים.

ומה בינתיים?

התלמיד שלי הלך לדרכו, יש מקום לעצב ויש מקום לרווחה, אפילו או דווקא ברגעים האלו ה"suka & duka" (עונד וכאב או רווחה ומחנק, ניגודים שהם הבסיס של הפילוסופיה הוודית) לא מרפים.

על פרנימה (Pranayama)

נשימה או תרגול פרנימה בשבילי זה כמו לזניה בשביל החתול האגדתי גרפילד. אני נזכרת בסצנה מתוך הסרט גרפילד, בה החתול החתולי מדבר על לזניה.

"אין כמו לזניה כל מה שאתם רוצים מתחיל בלזניה (פרנימה), כל עשייה שלא תרצו לעשות מתחילה בלזניה (פרנימה), כל הבנה או תובנה מקורם בלזניה (פרנימה), החיים הם לזניה (פרנימה) ….” (הציטוט אינו מדוייק)

למה?

למה זה כל כך חשוב, למה התובנות השונות על הנשימה הן מקור לשינוי ההתבוננות שלי על עצמי, על התרגול האישי שלי, על החיים שלי ועל העולם כולו. למה אני כל כך מרוגשת כשאני מדברת על פרנימה.

מה יש שם, בהבנת הנשימה? ואם יש שם כל כך הרבה למה זה לא תלוי בשלטי חוצות בכרזות ענקיות? למה דקארט לא כתב: אני נושם משמע אני קיים?

האמת שאין לי תשובה לכל השאלות האלו, והאמת שאין זה משנה. אני התחלתי את הרומן שלי עם הנשימה לפני הרבה שנים. ההבנה שהנשימה יכולה להיות קצה של חוט עלתה כשראיתי שמשהו שונה אצלי בתבנית הנשימה, לא בזמן התרגול אלא בהתנהלות הרגילה, ומשם התחילה חקירה עצמית שהובילה אותי לכל מיני תובנות לגבי עצמי. אולי יהיו כאלו שיותר מחוברים לחושים שלהם או לרגשות שלהם והם היו מגיעים לאותו המקום בדרך אחרת.

אך אם בדרך כל כך פשוטה, ללא מילים, אפשר להוסיף עוד כלי "לארגז הכלים" אולי כדאי לתת על כך את הדעת.

בשיטות תרגול רבות מזכירים את הקשר גוף – נפש, שאין עליו עוררין. הנשימה היא צלע שלישית בקשר. היא קצה של חוט נוסף במעגל הסבוך הזה ואולי בגלל שלכאורה היא הרבה יותר פשוטה גם מהגוף וגם מהנפש היא יכולה להיות מפתח להכיר, להבין ולשנות את השניים.

אחת מההגדרות של תרגול היוגה היא: “להתאים את הגונה (guna=תכונה של הmind, קיימות שלוש תכונות שלפיהן "ממופה" המצב במנטלי) הנכונה לזמן ולמקום". אני יכולה לשנות את הגונה ע"י תנועת הגוף או תנוחת הגוף, ע"י תבנית הנשימה וע"י מיקוד זה או אחר של המחשבה.

הגוף הנשימה והמחשבה קשורים אחד לשני. מדע היוגה הוא הבנה של קשרים אלו, ויצירת שינויים בפרמטר אחד או יותר מבין השלושה על מנת להתאים את הגונה הנכונה לזמן ולמקום. למשל כאני מאוד מדוכדכת ארים עצמי ע"י ריקוד (הגוף), כשאני עומדת להירדם בנהיגה אזכיר לעצמי דברים מרגיזים – הם המעוררים ביותר.

הנשימה היא דרך נוספת. מניסיוני הנשימה יכולה להיות מנוף לשינויים פיזיים, פיזיולוגיים, מנטליים ומה לא.

ההבנת הנשימה היא תהליך של התבוננות, אינטימיות, הכרה ובדיקה מתמדת של תבנית נשימה. הדגש הוא על תהליך, תהליך הדרגתי ותובעני הדורש תשומת לב רבה. להפתעתי בכל פעם שאני נותנת את הדעת על תהליך זה מתגלות תובנות חדשות מכיוונים לא צפויים. יש צד חדש לגלות בכל פעם.

לתת קצה של חוט ללימוד אישי הייתי מתחילה בשני נושאים:

הראשון תרגיל פשוט.

והשני התעסקות וחקירה של צמד המושגים "דירגמה וסוקשמה" (Dirga &Sukshma).

התרגיל: מצאו לכם תנוחה נוחה במיוחד (שכיבה ישיבה או כל דבר אחר) תרגעו, בדקו מה אורך השאיפה שלכם, ונסו לנשוף אויר בזמן ארוך פי שלוש. למשך 12 נשימות. אם תראו שזה קשה מראש בחרו זמן שאיפה קצר יותר. חיזרו על התרגיל מספר פעמים ובכל פעם בסופו תעשו לעצמכם בדק בית: מה אני מרגיש\ה, איך הגוף שלי מרגיש, איך הקול שלי נשמע, מה בא לי לעשות עכשיו כו'.

דירגמה וסוקשמה - הם שתי מילים המייצגות את המצב שבו הייתי רוצה שהנשימה שלי תהייה. נשימה ארוכה, חלקה, אחידה ויציבה. תנאי הכרחי להרבה דברים (לא לכולם). ההשוואה היא למוזיקה הרמונית. כל צליל נמצא במקומו מתפתח מתעצם וגווע לבסוף וצליל אחר ממשיך במקומו, עם ההפסקות הנדרשות עם הטמפרמנט הנכון ובעיקר עם ההרמוניה. בכתבים כתוב שעל מנת להגיע למצב זה עלינו לשמור ולתת את הדעת על מספר עקרונות:

• יציבה נוחה במיוחד, עדיף כזו שתאפשר נשימה חופשית, כלומר גב ישר וסימטרי. מניסיוני, ישיבה נוחה הרבה פעמים היא ישיבה על כיסא. לפעמים, גם אצל מתרגלים וותיקים, ישיבה על כיסא יכולה להאריך פלאים את תבנית הנשימה.
• הכרה של מערכת יחסי הגומלין בין הכנסת האויר והוצאת האויר. איכות, אורך, מהיכן נכנס או יוצא האוויר.
• הזמן – במשך כמה זמן מתבצע התרגול (בדרך כלל הדבר יימדד כפונקציה של מחזורי נשימה).
• המקום המנטלי בו המחשבות נמצאות. נושא מאוד רחב (Desha), עוד אעסוק בו בפעם אחרת. אצלי בחדר היוגה יש קורת עץ המחזיקה את הגג. אני קוראת לה מדף למחשבות. הרבה פעמים בתחילת השיעורים אני מבקשת באותה נימה של כיבוי הטלפונים להניח את הminds על המדף.

חקירה של כל אלו תוביל אותנו להכיר את הנשימה שלנו ומכאן את עצמנו. שינויים בכל אחד מהנקודות ירמז לנו משהו על שינוי שחל בנו, שיש לתת עליו את הדעת. התהליך מחייב אך באותה מידה מעניין ואפילו חשוב הייתי אומרת.