שעה מוקדמת מאוד בבוקר עכשיו, בעלי גילה תכונות של לוחם קרבי היוצא לצייד אחר חיות טרף מוצצת דם מטרידות ביותר. אפילו טכניקת השינה אל מול המאוורר לא עזרה. בסוף העורבים והציפורים בישרו לי על בו השחר. איזה יום יפה נולד.
לפני שנים רבות יצא לבעלי ולי לחיות כחודש במרכז קרישנמורטי הנמצא בצ'נאי, אז מדרס, בדרום הודו. התקופה הייתה סוף ספטמבר סוף אחת העונות החמות ולפני בוא המונסונים. מרכז קרישנמורטי ממוקם באחת האחוזות היפות שנבנו ע"י הבריטים בהודו. בנייה באבן, בתים גדולים, חצרות גדולות וגינות מרשימות ומטופחות. הגן הטרופי, הלחות, האדמה השחורה והפורה הולידו זיכרונות של ריחות קסומים. המקום היה גן עדן בתוך הכרך הסואן והמזוהם ששמו מדרס.
אך אין רע בלי טוב. היתושים היו הרע. ללא הפוגה. בוקר וערב. יש שעה שבמקום הפסטורלי הזו היו מתקבצים מספר אנשים לשיחה על הדשא. נראה פסטורלי? כולם בשעה מדויקית, שעת היתושים, מתחילים לרקד במקום וכל אחד נעלם בניסיון למצוא מקום קצת יותר מזוהם ופחות ירוק.
המקום היווה אכסניה לאנשי רוח. אחד האנשים, צרפתי, צייר מיניאטורות בחסד, נגן גיטרה שהרמוניות קסומות היו יוצאות מהגיטרה שלו ופילוסוף יצא בוקר אחד ובפיו ההקבלה בין היתוש והmide.
תמיד נוכח, תמיד מזכיר את קיומו, תמיד מציק, לא מרפה, תמיד בתנועה, תמיד אתך. אתה מנסה לגרש את כל היתושים מהחדר, ולא לפתוח את הדלת לאף אחד לפני שאתה הולך לישון, והם מגיעים אליך מתוך הארון. כל תחבולה שתמציא על מנת לברוח מהם, תחזיק מעמד זמן קצר בלבד, בסופו של דבר היא תיכשל. הם תמיד שם.
באותו רגע אין מוצא. נותר לקבל את היתושים (והמחשבות) לחקור אותם, ולדעת שבמקום אחר בזמן אחר הדברים שונים.
לפני שנים רבות יצא לבעלי ולי לחיות כחודש במרכז קרישנמורטי הנמצא בצ'נאי, אז מדרס, בדרום הודו. התקופה הייתה סוף ספטמבר סוף אחת העונות החמות ולפני בוא המונסונים. מרכז קרישנמורטי ממוקם באחת האחוזות היפות שנבנו ע"י הבריטים בהודו. בנייה באבן, בתים גדולים, חצרות גדולות וגינות מרשימות ומטופחות. הגן הטרופי, הלחות, האדמה השחורה והפורה הולידו זיכרונות של ריחות קסומים. המקום היה גן עדן בתוך הכרך הסואן והמזוהם ששמו מדרס.
אך אין רע בלי טוב. היתושים היו הרע. ללא הפוגה. בוקר וערב. יש שעה שבמקום הפסטורלי הזו היו מתקבצים מספר אנשים לשיחה על הדשא. נראה פסטורלי? כולם בשעה מדויקית, שעת היתושים, מתחילים לרקד במקום וכל אחד נעלם בניסיון למצוא מקום קצת יותר מזוהם ופחות ירוק.
המקום היווה אכסניה לאנשי רוח. אחד האנשים, צרפתי, צייר מיניאטורות בחסד, נגן גיטרה שהרמוניות קסומות היו יוצאות מהגיטרה שלו ופילוסוף יצא בוקר אחד ובפיו ההקבלה בין היתוש והmide.
תמיד נוכח, תמיד מזכיר את קיומו, תמיד מציק, לא מרפה, תמיד בתנועה, תמיד אתך. אתה מנסה לגרש את כל היתושים מהחדר, ולא לפתוח את הדלת לאף אחד לפני שאתה הולך לישון, והם מגיעים אליך מתוך הארון. כל תחבולה שתמציא על מנת לברוח מהם, תחזיק מעמד זמן קצר בלבד, בסופו של דבר היא תיכשל. הם תמיד שם.
באותו רגע אין מוצא. נותר לקבל את היתושים (והמחשבות) לחקור אותם, ולדעת שבמקום אחר בזמן אחר הדברים שונים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה